תבונה, רוחניות ומשמעות בגיל הבגרות המאוחרת / ד”ר גדעון מנדה

בישוב בו אני גר יש בית כנסת קטן, אך כמעט בכל ימות השנה האור בו כבוי. תושבי המקום אינם מרבים לפקוד אותו, למעט בחגי תשרי או כאשר מישהו מבני המקום חוגג בר-מצווה. אך בשנתיים האחרונות הפך בית הכנסת המקומי להיות יותר ויותר מואר. אמנם איש מתושבי הישוב לא הגדיר עצמו כדתי יותר, אך קבוצה של תושבים ותיקים, בגיל הפנסיה, החלה להיפגש בבית הכנסת ולהגות בכתובים.

מובן שיכולים להיות הסברים רבים לכך, אך לפחות הסבר מרכזי אחד קשור לשאלות של משמעות הקיום ולציר הזמן. שאלות של מציאת משמעות מלוות את בני האדם לאורך כל חייהם, אולם פעמים רבות אנו מוצאים כי אנשים מבוגרים יותר, עסוקים בהבנת משמעות הקיום ומבקשים למצוא את פשר הקיום.

תיאורטיקנים רבים בתחום הפסיכותרפיה והפילוסופיה, מנסים לתאר ולהסביר תופעה מעניינת זו. בין הדמויות המוכרות והקלאסיות יותר נמצא אריק אריקסון, פסיכולוג יהודי בן דורו של פרויד, אשר טען כי חיינו הם למעשה מסע של התפתחות ארוכת דרך. 

בכל אחד משלבי התפתחות בחיינו, טוען אריקסון, מוצג בפנינו אתגר התפתחותי מסויים התואם לגיל בו אנו מצויים. דרך זו מתחילה בשלב בו אנו תינוקות, המגיעים אל העולם חסרי אונים, תלויים לחלוטין בהורינו לצורך הישרדות ומגלים לראשונה את משמעותה של התקווה. מדוע תקווה בגיל כל כך מוקדם? משום שכבר מראשית הדרך לומד התינוק כי לא תמיד יוכל לקבל מענה מיידי לצרכיו, ובכל זאת עליו להחזיק את האמונה כי יקבל מענה, גם אם לא באופן מיידי. 

בעוד שבשלב הראשון להתפתחות אנו מפתחים את התקווה, בשלב המתקדם של ההתפתחות, שלב הבגרות המאוחרת, אנו רוכשים את התבונה

מדוע ‘תבונה’? משום שבשלב הבגרות המאוחרת, כך על פי אריקסון, מבינים אנשים סוף סוף את מעגל החיים. הם מבינים כי החיים זורמים קדימה, בכוון אחד וכי לא ניתן לעצור את הזמן. הם מבינים כי מעגל החיים הוא אחד ויחיד ואנשים, באשר הם, בכל תרבות, בכל מקום ובכל יבשת, גדלים, מתבגרים, מזדקנים. הם חלק ממשהו גדול ואוניברסאלי, המצוי תחת הכותרת הגדולה ‘הקיום האנושי’.

 

כיצד ניתן אם כן להבין את הקיום האנושי?

 מהי אותה תבונה עליה מדבר אריקסון, המאפשרת לנו להבין את פשר קיומנו? בשאלות אלו בדיוק עוסקת הגישה האקזיסטנציאליסטית בפסיכותרפיה. 

גישה זו, צמחה מתוך הפילוסופיה, ומתוך הגותם של פילוסופים ואנשי רוח כגון הפילוסוף הדני קירקגור, היהודי מרטין בובר, האלג’יראי קאמי, הצרפתי סארטר, הגרמני היידגר ואחריו טיליך, ועוד רבים וטובים אחרים. 

בהגותם מבקשים הפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים, העוסקים בשאלות הקיום האנושי, להבין את פשר קיומם של בני האדם בעולם. בעוד שאריקסון דיבר על התפתחות בת שמונה שלבים לאורך החיים, מזמינה הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית כל אחת ואחד מאיתנו להביט בעצמו באמצעות ארבעה מימדים, היכולים לשמש כמפת דרכים התפתחותית.  

ארבעת המימדים הללו כוללים את המימד הפיזי, החברתי, הפסיכולוגיה והרוחני.

המימד הראשון של הקיום, המימד הפיזי, הוא המקום בו אנו עסוקים בשאלות של בריאות וחולי, טרודים בשאלה עד כמה גופנו חזק מספיק, האם אנו חשים איתנים מספיק בעולם, ועד כמה האמצעים הקיימים בידינו מספיקים בכדי להרגיש בטוחים בקיומנו. מימד זה הוא המימד הראשון, שכן הדאגה הראשונה של תינוק המגיע לעולם היא להישרדותו הפיזית.

המימד השני של הקיום הינו המימד החברתי. מימד זה מפגיש אותנו עם שאלות של בדידות ושייכות. במימד החברתי אנו מוזמנים לבחון עד כמה אנו חשים כי יש או אין סביבנו אנשים מבינים, תומכים ואוהבים. האם אנו מוקפים בבני משפחה וחברים, האם אנו חשים ‘לבד בעולם’ או שמא או שמחים בסובבים אותנו ומרגישים רצויים.

המימד השלישי, המימד הפסיכולוגי מציג בפנינו שאלות של חופש וזהות. אנו בוחנים בו עד כמה אנו מרגישים עצמאיים בדעותינו ועד כמה אנו שבעי רצון ממי או ממה שאנחנו בעולם. אנו בוחנים האם טוב לנו בזהות בה בחרנו או שמא היינו רוצים לבחור בדרך חיים שונה מזו אותה אנו חיים.

ולבסוף, המימד הרביעי הינו המימד הרוחני של הקיום. מימד זה מתחבר במיוחד לאותה תבונה עליה דיבר אריקסון. במימד הרוחני אנו עוסקים בשאלות של מציאת משמעות. אנו מבקשים להבין ולדעת מהי משמעות הקיום שלנו עצמנו בעולם, ואף יותר מכך, אנו מבקשים להבין ברמה הרחבה יותר מהי משמעות קיומם של בני האדם בעולם. 

לא בכדי המימד הרוחני של הקיום הינו המימד הרביעי, והוא האחרון אשר מצטרף לארבעת המימדים. זהו מימד אשר מפגיש אותנו עם שאלות לא פשוטות של משמעות. מטפלים רבים בגישה האקזיסטנציאליסטית עסקו בשאלות של משמעות, ובכללם הפסיכותרפיסטית ההולנדית-בריטית אמי ואן דרזן, אשר טוענת כי רוחניות היא דבר המישתנה מאדם לאדם. עבור אנשים רבים המילה ‘רוחניות‘ מתקשרת עם אמונה דתית (ואין זה משנה באיזו דת מדובר). האמונה בדת כלשהי מבקשת לסייע לאנשים במציאת מענה לשאלות לא פשוטות, ובכמיהה לדעת כי יש הגיון לדברים וכי יד כלשהי מכוונת את המתרחש בעולם. עבור אחרים, המימד הרוחני אינו נקשר דווקא לאמונה דתית, אלא דווקא לשאלה ‘מהו הייעוד שלי בעולם’. גם המילה ייעודהיא למעשה בקשה להענקת או מציאת משמעות. 

 

‘מציאת משמעות’ או ‘יצירת משמעות’?

האם עלינו למצוא את המשמעות או ליצור אותה? גם בשאלה זו מביטים הוגים אקזיסטנציאליסטיים רבים, ובהם הפילוסוף הצרפתי ז’אן פול סארטר והפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל. שניהם מסכימים עם העובדה כי משמעות היא אחד מן המרכיבים החשובים ביותר בחיינו. יתרה מכך, ויקטור פרנקל, אשר היה בעצמו יהודי אשר שרד את מחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה, טוען כי היכולת למצוא משמעות היא לא פעם רוח מצילת חיים. היא מסייעת לנו לא אחת לשאת את הסבל ולעבור תקופות קשות בחיינו. 

מעניין לראות כי אף על פי ששני ההוגים הללו מכירים בחשיבות המשמעות, האחד מדבר על חיפוש אחר משמעות ומציאתה (פרנקל), ואילו האחר מדבר על יצירת המשמעות בחיינו. למראית עין אין הבדל בגישתם, אך בכל זאת, בחירת המילים משמעותית. 

אדם המאמין כי עליו לחפש משמעות, מאמין למעשה כי המשמעות מצויה בעולם, וכל שעלינו לעשות הוא לא לוותר על החיפוש אחריה. כלומר, גם באותן השעות הקשות, בהן נדמה כי אבדה המשמעות ואין עוד טעם, עלינו להחזיק בתוכנו את התקווה כי נוכל לשוב ולמצוא אותה. היא אולי חמקמקה, ובתקופות קשות בחיינו היא נעלמת מן העין, אך היא נסתרת רק באופן זמני ונוכל לשוב ולמצוא אותה.

לצד תפיסה זו, האמירה האחרת, בה מאמין סארטר, היא כי עלינו ליצור משמעות. גישה זו נשענת על ההנחה הבסיסית כי “הקיום קודם למהות”. במחשבה כי הקיום קודם למהות טוען סארטר כי אנו מגיעים לעולם שאין בו משמעות מוכתבת מראש וכי אחת מן המשימות הגדולות בחיינו היא לצקת תוכן ומשמעות לחיים – יש מאין. אמירתו של סארטר ממחישה כי החופש מצוי כל הזמן בידינו וכי יש ביכולתנו ליצור משמעות, איש איש בחייו וכל אחד בדרכו שלו. כך או כך, שתי העמדות הללו דורשות מאיתנו להיות אקטיביים בחיפוש אחר המשמעות או ביצירתה. 

מובן כי במהלך חיינו אנו חווים עליות ומורדות בנושא המשמעות. בתקופות מסויימות אנו חשים מלאות ומשמעות, ואילו בתקופות אחרות אנו תוהים האם יש בכלל משמעות או טעם לקיום. אחת מן התקופות המוכרות בהן תוהים אנשים האם יש משמעות, היא בשעה שאנשים יוצאים לפנסיה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי העבודה מספקת לנו תוכן ומשמעות ואף מעסיקה את מחשבותינו. כשזו נלקחת מאיתנו אנו חווים תחושה המוכרת בשם ‘ריק קיומי’

תחושה זו, טוען ויקטור פרנקל, אולי לא נעימה תחילה, אך טמון בה גם הפוטנציאל לשוב ולהעניק משמעות חדשה לחיינו. בכך, למעשה, גם ויקטור פרנקל מצטרף אל דבריו של אריקסון בנושא תבונת הבגרות המאוחרת, אלא שאצלו תבונה מתחברת באופן ישיר למציאת המשמעות.

ומה באשר לאותה קבוצת אנשים, בשלב הבגרות המאוחרת, אשר החלה להאיר שוב את אורות בית הכנסת בישוב בו אני גר? למעשה, אין זה משנה באמת היכן אנשים בוחרים להדליק את האור. הדבר החשוב יותר הוא ההסכמה והיכולת לשוב ולמצוא או ליצור משמעות בחיים. גם כשנדמה שאור המשמעות כבה, עלינו לשוב ולהאיר אותו, שכן, משמעות היא רוח אשר יכולה להשיב טעם לחיים.  

 

הכותב:

– ד”ר גדעון מנדה הוא ד”ר לפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית וראש התכנית לפסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי בסמינר הקיבוצים

– המאמר פורסם בירחון “הגל החדש” – ירחון המוסד לביטוח לאומי, שירות היעוץ לאזרח הקשיש ומשפחתו, גיליון 25, אוקטובר 2017

דילוג לתוכן