“צריך לדבר גם על זה” – מאמר זה מציג היבטים אקזיסטציאליסטיים של שחיקה בעבודה, אצל מורות ומורים בישראל
במשך שנים אחדות היתה חוה* מחנכת כיתה במערכת החינוך הממלכתית, עד שהבינה שהיא אינה יכולה לשאת זאת עוד, והחליטה לפרוש מן המערכת. היא רצתה לפרוש כבר באמצע שנת הלימודים, אך לבקשתה של מנהלת בית הספר היא נשארה עד לסוף השנה, ומאז לא שבה לתפקידה.
את עבודתה בבית הספר היא התחילה כשהיא חדורת מוטיבציה. היא חלמה להגיע לליבם של התלמידים והתלמידות, האמינה שתוכל להעביר להם ידע, לא רק תיאורטי, אלא גם תובנות לחיים. היא הייתה משוכנעת שתצליח ליצור קשרים קרובים ושתמצא משמעות בעבודתה.
כשראתה שהמציאות שונה מזו שדמיינה, האמינה שזה זמני. היא עדיין קיוותה שתמצא אוזן קשבת ורצתה שהדברים יהיו אחרת. היא ניסתה לגייס כוחות, אך המציאות היום יומית הכריעה אותה, עד כי חשה שאינה יכולה להמשיך, ולבסוף פרשה מעבודתה.
חוה היא מורה לשעבר, אחת מתוך קבוצה של מורות אשר עבדו במערכת החינוך והסכימו להשתתף במחקר אשר בחן את תופעת השחיקה בבית הספר מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית.
מחקר זה, אשר פורסם בשנת 2014, ביקש להאזין לחוויה הסובייקטיבית של מורות אשר הגיעו לכלל הבנה כי הן אינן יכולות להישאר עוד במקצוע ההוראה.
המחקר ביקש לאפשר להן להשמיע את קולן ולתקף את חוויותיהן – והן, מצידן, רצו לדבר. הן רצו שמישהו ישמע אותן. שיבין. שיכיר בחוויות שלהן, אשר רבות מהן היו כה קשות עד כי עצם ההיזכרות בהן העלתה דמעות בעיניהן.
תופעת השחיקה בעבודה היא אינה תופעה חדשה. היא נחקרה לאורכה ולרוחבה במשך עשרות שנים. יתרה מכך, בין כל המחקרים העוסקים בשחיקה במקום העבודה, נדמה כי מורים הם הקבוצה הנחקרת ביותר בנושא זה.
מחקר אודות שחיקת מורים, מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית, ביקש לשפוך אור על האופן בו סביבת בית הספר, שיש לה חלק כל-כך נכבד בתוך שגרת יומם של המורים והמורות, משמשת למעשה זירה בה פוגשים אנשי ונשות חינוך, לעתים מידי יום, את מגבלות הקיום האנושי. מגבלות קיום אלה כוללות ארבעה מימדים קיומיים: פיזי, חברתי, פסיכולוגי ורוחני והן מהוות קרקע פורייה לצמיחתן של חרדות קיומיות.
המושג “חרדה קיומית” הוא אחד מן המושגים המרכזיים בהם עוסקת הגישה האקזיסטנציאליסטית בטיפול. הוא מתאר את תחושות אי-הנוחות, הדאגה, הסערה והמתח המתעוררות אצל אנשים בשעה שהם פוגשים את מגבלות הקיום האנושי.
באופן מסורתי, ארבע דאגות קיומיות, המוצגות על ידי הוגים אקזיסטנציאליסטיים, נחשבות לדאגות המטרידות ביותר את בני האדם: סופיות החיים- המשתייכת למימד הפיזי של הקיום; בדידות- המשתייכת למימד החברתי של הקיום; חופש בחירה – המהווה חלק מן המימד הפסיכולוגי של הקיום; והיעדר משמעות – המהווה את הדאגה העיקרית במימד הרוחני של הקיום.
בשונה מן הגישה הפסיכואנליטית, המתארת חרדה ככזו הנובעת מקונפליקטים פנימיים בין חלקי האישיות, או מן הגישה ההתנהגותית, המדברת על חרדה מציאותית (פוביה), הנובעת מקונפליקט בין אדם לבין אובייקט חיצוני מוגדר כלשהו, מדברת הגישה האקזיסטנציאליסטית על חרדה קיומית שהיא למעשה תוצאה של קונפליקט ביננו לבין העולם שמסביב. היא מפגישה אותנו עם חוסר האונים הנובע מן ההכרה בכך כי יש סביבנו נתונים אום לא נוכל לשנות.
בתיאורן של המורות משתתפות המחקר תוארו חרדות קיומיות בכל אחד מארבעת מימדי הקיום האנושי. מבין הארבעה בלט במיוחד המימד החברתי ועמו סוגיית הבדידות.
רבות ממשתתפות המחקר (אוכלוסיית המחקר כללה מורות בלבד) הביעו תחושת בדידות בסביבת בית הספר. עובדה זו עלולה לעורר פליאה, שכן סביבת בית הספר היא סביבה עשירה באנשים, ובעבודתן מוקפות המורות במספר מעגלים חברתיים, ובכללם עמיתיהם להוראה, תלמידי בית הספר, מנהלי בית הספר והורי התלמידים.
עם זאת, נראה כי דווקא בשל העובדה כי סביבת בית הספר כוללת שפע רב כל-כך של אנשים, תחושת הבדידות היתה גדולה יותר. תחושות של בידוד ובדידות הן הרבה מעבר לעובדת הימצאותו של אדם בחברתם של אנשים. אלו הן תחושות פנימיות עמוקות המתארות את העובדה כי על אף שיש עוד אנשים רבים בסביבתו של אדם, הוא אינו חש שמישהו יכול באמת להבין אותו. הבנה זו מעוררת לא פעם את החרדה המאפיינת את המימד החברתי של הקיום: חרדת הבדידות.
המימד הבולט השני בתיאורן של המורות משתתפות המחקר היה המימד הפיזי של הקיום. מימד זה, בהקשר של סביבת בית הספר, עוסק בסביבת העבודה עצמה ובתחושת הבטחון והוודאות בבית הספר. היעדרם של תנאי עבודה נוחים מספיק, תגמול שאינו מספק ותחושת חוסר בטחון בעבודה, הולידו אצל משתתפות המחקר אי נחת הנקשרת לחרדה קיומית נוספת והיא חרדה מפני חוסר הוודאות שבעתיד. חרדה זו מתעוררת מתוך תחושה כי אין כל וודאות באשר לעתיד לבוא.
ואם לא די בשתי החרדות הקיומיות שהוזכרו, הרי שגם שאלת המשמעות, המהווה חלק מן המימד הרוחני של הקיום, העלתה חרדה בקרב משתתפות המחקר.
מקום העבודה הוא אחד מן המקורות הפוטנציאליים דרכם מבקשים אנשים למצוא משמעות בחייהם. משתתפות המחקר תיארו את חלומן, טרם כניסתן לתפקיד, להצליח למצוא משמעות בחייהן באמצעות עשייתן החינוכית. אלא שחלק לא מבוטל ממשתתפות המחקר תיארו תחושה קשה הנובעת מכך כי אף על פי שקיוו למצוא משמעות באמצעות העשייה בבית הספר, מצאו עצמן עוסקות בדברים שלא להם התכוננו, או במילוי דוחות ויומנים שהתישו אותן. כך, אט-אט אבדה תקוותן למציאת משמעות בעבודתן, ועם אובדנה של כמיהה זו עלתה בתוכן חרדה קיומית המאפיינת את המימד הרוחני של הקיום, והיא החרדה מפני חוסר המשמעות של הקיום.
תוצאות המחקר ומסקנותיו, אשר רק מקצתן הוצגו במאמר זה, מלמדות רבות על האתגרים הרבים הטמונים בעשייה החינוכית ובעבודתם של מורים ומורות בישראל. הן מראות כיצד סביבת בית הספר היא זירה בה נחוות סוגיות קיומיות רבות. אך מסקנה נוספת, הנגזרת משולי מחקר זה, היא אולי לא פחות חשובה . בהיותו של מחקר זה מחקר פנומנולוגי-אקזיסטנציאליסטי, הוא כלל מספר משתתפות מצומצם ואפשר להתקרב בראש ובראשונה אל החוויה הסובייקטיבית של כל אחת מן המורות משתתפות המחקר. הוא אפשר להן לתאר באריכות את שחשו והציע להן אוזן קשבת.
נחוץ מרחב בו יוכלו המורות והמורים לבטא את הלא מדובר. מקום בו אפשר יהיה לבטא, בפתיחות ובכנות את האופן בו נחוות הדאגות הקיומיות בסביבת בית הספר. את הבדידות, שלעתים מזדחלת פנימה, כשעל מורה להתמודד בעצמה עם תלמיד קשה או הורים כועסים. את תחושת חוסר המשמעות, המרימה ראש לעיתים, כאשר מורה שואלת את עצמה ‘מה הטעם בכל ההשקעה שאני משקיעה’; את תחושת חוסר הוודאות, אשר מורה חווה לעיתים כשהיא אינה בטוחה איך הדברים יתפתחו, והאם תספיק ותצליח בכל המשימות שלה; את כל אותן תחושות, אנושיות כל-כך, הבאות לידי ביטוי גם הן, בסביבת בית הספר.
אך בשביל שיינתן מרחב פתוח ובטוח לדיון בכל אלה, נדרשת בראש ובראשונה הכרה בעובדה כי סביבת העבודה הבית-ספרית היא כר למפגש עם חויות קיומיות לא פשוטות עבור המורות והמורים בישראל.
חוה, אשר הוצגה בראשיתו של המאמר, כמו משתתפות אחרות במחקר, בחרה כבר לסיים את עבודתה בבית הספר, שכן היא חשה בדידות עם תחושותיה, ולא יכלה לשאת אותן עוד. אך אלפי מורות ומורים מצויים עדיין במערכת החינוך בישראל, ויכולים להיתרם מהפניית משאבים לשיח ועיבוד סוגיות אלה. הן המורות והמורים, הן התלמידים והתלמידות והן המערכת, יוכלו לצאת נשכרים מכך.
_______________________________
כותב המאמר הוא גדעון מנדה, ד”ר לפסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי, וראש התכנית לפסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי בסמינר הקיבוצים.
המאמר מבוסס על מחקר הדוקטורט שלו :
Menda, Gideon (2014).Teachers on Fire: Existential-Phenomenological Analysis of Teachers’ Burnout in Israel; London: Middlesex University.
*שמה האמיתי של המורה המתוארת במחקר זה שונה בכדי לשמור על פרטיותה.
המאמר פורסם בגליון מספר 272 של ירחון ארגון המורים “קשר עין”, ספטמבר 2017 (עמודים 21-23). לקריאת המאמר בירחון “קשר עין” ליחצו על הקישור הבא: https://user-1723486.cld.bz/igm-272/21#zoom=z
